טקסטיל

השפע האדיר של עבודות רקמה ואריגים בבתי הכנסת האיטלקיים יוצא דופן באיכותו: קטיפות בדוגמאות מתוחכמות, בדי דמשק, לאמפאסו וטפטה משובצים ורקומים בחוטי משי ובחוטי זהב וכסף. כל הפריטים העשויים בד בבית הכנסת – מעילי ספר התורה, פרוכות, חיתולים לספרי תורה (באיטלקית fascia) ומפות לבימה – נתפרו מהבדים היקרים ביותר ועוטרו בעבודת חוט ומחט וברקמה עשירה.

ערי מדינה בחצי האי האיטלקי הפיקו את רוב הבדים האיכותיים והיוקרתיים באירופה עד המאה הי"ז. תחום הבדים נטוע עמוק במסורת היהודית-איטלקית ויהודים עסקו באמנות הרקמה ללא הגבלה מאז ימי הביניים המאוחרים ועד תקופת האמנציפציה. בימי הביניים באיטליה, מלאכת הרקמה הייתה נחלתם של הגברים, רק במאה הט"ז הפכה מלאכת הרקמה לחלק חשוב מתפקידיה של האישה עבור בית הכנסת, והיה נפוץ יותר באיטליה מאשר בקהילות אחרות.

עדות לחלקן של הנשים האיטלקיות ביצירתם של כלי בית הכנסת נמצאת בסידור התפילה לפי מנהג רומי, שכולל "מי שברך" לתפילת שחרית לשבת ובו מוזכרות הנשים ומלאכתן: " מי שברך […] הוא יברך את כל בת ישראל שעושה מעיל או מטפחת לכבוד התורה".

הנשים הרוקמות השאירו לעתים הקדשות שבהן תיעדו את שמן בשולי האריג הרקום שנתלה במוקדי התפילה החשובים בבית הכנסת: ארון הקודש והבימה . נשים גם תפרו ורקמו חיתולים לספרי תורה. חיתולים אלו מנציחים אירועים מרכזיים במעגל החיים הנשי, דוגמת חתונה ולידה. הנשים האיטלקיות רקמו גם מפות לבימה בעיטור מורכב. נוסף על העיטורים הצמחיים, שהושפעו מן האמנות בת התקופה, היוצרות שילבו במפות מיוחדות אלה גם סצנות איקונוגראפיות וסמלים השאובים מהמסורת היהודית ומוכרים לבני קהילת המאמינים. מוטיב מרכזי, בעיקר ברומא, הוא מעמד מתן תורה המציג את לוחות הברית המתגלים מבעד לעננים וברקים המקיפים את פסגת הר סיני.