עבודות עץ

בבתי כנסת רבים באיטליה פנים בית הכנסת כולו מקושט בעץ, הקירות מחופים עץ, הספסלים, וכמובן ארון הקודש והבימה שהם מוקדי התפילה החשובים במקום. פעמים רבות גודל וצורת הבימה והארון משפיעים על עיצוב בית הכנסת, הצורה, פרופורציות פנים המבנה ותכנית העיטור.
בתקופות מסוימות בהן חלו הגבלות על היהודים, מראם החיצוני של בתי הכנסת חייב היה להיות צנוע מבחוץ ולהראות ככל הבתים, אך פנים בית הכנסת נשאר תמיד מפואר ובעל עיטור עשיר מאוד, בעיקר החל מתקופת הרנסאנס והבארוק, כאשר עיטורי עץ מוזהב וסטוקו הופכים לחלק בלתי נפרד מקישוט בית הכנסת. דוגמא בולטת לכך הוא בית הכנסת של קוניליאנו ונטו.
ארון הקודש מזכיר בצורתו את דימוי חזית בית המקדש שבו היה שמור ארון הברית. לכן הארון מקבל פעמים רבות צורה אדריכלית שבה בולטים האלמנטים המבניים כמו עמודים, כותרות וגמלון.
טכניקות עיצוב העץ לעיצוב רהיטי בית הכנסת הן גילוף, חיתוך, הזהבת מים ופוליכרומיה. ארון מנטובה-סרמידה הוא דוגמא מצוינת של גילוף עץ מתקופת הרנסנס המייצג את אפיוני התקופה: המבנה הרמוני וסימטרי, מאופיין בפשטות חמורת סבר, עיטור מגולף במוטיבים פרחוניים ומוזהב בהזהבת מים. העיטור המוזהב מקשט את כל גוף הארון ויוצר מקצב מתמשך המשתלב באופן מושלם באלמנטים האדריכליים של ארון הקודש.
המוטיבים האיקונוגראפיים של עיטור בתי הכנסת משקפים את המגמה האופנתית בת התקופה אבל נמנעים משימוש בדמות אדם או בעלי חיים ומעדיפים שימוש במוטיבים צמחיים וגיאומטריים.
נראה כי יהודים בודדים בלבד עסקו בגילוף עץ ולפיכך מסורת זו אינה מושרשת ומבוססת ביצירה היהודית באיטליה.